זהו סיפורם של שני זוגות ברילוקיישן.
הזוג הראשון קיבל את ההחלטה לצאת לרילוקיישן בצורה משותפת.
המעבר היה לצורך תפקיד חדש מטעם העבודה של בת הזוג, והתחבר לרצון של שני בני הזוג לחיות תקופה בחו"ל. בן הזוג סיפר כי עניין אותו לחיות במדינה חדשה, לחוות תרבות אחרת. הוא קיווה כי ימצא עבודה בתחום שלו, אך היה מוכן גם לפשרות מבחינה תעסוקתית.
לעומתם, אצל הזוג השני קבלת ההחלטה לעבור התקבלה בצורה פחות סימטרית.
לבת הזוג היה חשוב לצאת לפוסט-דוקטורט בחו"ל, שכן ראתה בכך צעד הכרחי לביסוס הקריירה האקדמית שלה. לעומתה, בן הזוג כלל לא היה מעוניין לצאת לרילוקיישן. הוא אהב את עבודתו ולא היה מעוניין לוותר עליה, ובכלל, הרעיון לצאת לרילוקיישן לא קסם לו.
זוגות רבים מקבלים את ההחלטה לצאת לרילוקיישן בצורה משותפת.
גם כאשר הנסיעה היא לצורך קידום הקריירה של אחד מבני הזוג, רואה פעמים רבות בן הזוג המצטרף את היתרונות הרבים שבמעבר ותומך בו (ולפעמים אפילו רוצה זאת יותר מבן זוגו).
אך ישנם מצבים בהם ההחלטה מתקבלת בצורה פחות סימטרית.
לפעמים התפתחות הקריירה של אחד מבני הזוג מצריכה מעבר, לפעמים אחד מבני הזוג קיבל "הצעה שאי אפשר לסרב לה" לעבור לחו"ל, לפעמים הנסיעה הייתה חלק מתכנון הקריירה או חלום של אחד מבני הזוג.
פעמים רבות ההזדמנות לרילוקיישן אינה מתאימה באותה מידה לבן הזוג המצטרף. יכולות להיות לכך מגוון סיבות: חוסר רצון להיפרד ממקום העבודה בארץ, חשש כי הקריירה תיפגע בעקבות המעבר, קושי בעקבות המרחק מהמשפחה בארץ (בעיקר אם יש בן משפחה תלוי, כגון הורה חולה, הנשאר בארץ), חשש מהשפעת המעבר על הילדים ועוד. ואולי, בעוד עבור אחד מבני הזוג רילוקיישן מהווה הגשמת חלום, בן הזוג כלל אינו מוצא את המחשבה על מגורים בחו"ל אטרקטיבית או מתאימה לו.
כאשר ההחלטה מתקבלת בצורה פחות סימטרית, עלולים להתעורר רגשות לא פשוטים בבן הזוג המצטרף. כאשר בן הזוג מרגיש כי לא ממש הייתה לו אפשרות לבחור, כי ההחלטה כלל אינה מתאימה לו או אפילו "נכפית" עליו, עלולות להתעורר תחושות חוסר אונים, טינה וכעס. לפעמים יש תחושה כי בן הזוג אינו רואה או לא מבין את הקושי של בן הזוג המצטרף, מה שמקשה עוד יותר על ההתמודדות.
כך למשל סיפר בן הזוג המצטרף:
"לא יכולתי לראות את עצמי עושה את הצעד הזה. הרגשתי שההחלטה שלה בכלל לא רואה את הקושי שלי".
אך גם וויתור על רילוקיישן עלול לעורר רגשות לא פשוטים. וויתור על חלום או הזדמנות עסקית עלול לגרום תחושות פספוס, תסכול ואף הקרבה, תחושות כי בן הזוג אינו מבין כמה קשה עבד בשביל להגיע להזדמנות הזו, כמה זה יכול לקדם אותו ואת המשפחה, ואף לכעס על הציפייה לוותר על כל זה. תחושות אלה עלולות לגרום להצטברות טינה שעלולה להעיב על הקשר בין בני הזוג.
בת הזוג תארה את תחושותיה:
"שנים שאני עובדת ליצור לעצמי מקום באקדמיה, ופוסט-דוק זה חלק מהמסלול הזה. הוא ידע את זה כשהכרנו. אם לא נוסעים זה פשוט קוטע את כל ההתקדמות שלי".
אז מה עושים?
ישנן החלטות בהן ניתן לעשות פשרות, אך ברילוקיישן לפעמים מרגישים שמישהו צריך לוותר. הרי כמו שאי אפשר להיות "חצי בהריון", גם אי אפשר לעשות "חצי רילוקיישן", נכון?
לא בדיוק. זוגות שעברו מספרים כי גם כאשר הרצון לעבור היה פחות סימטרי, הגורם שעזר לתחושה של בני הזוג המצטרפים הוא שהרגשות והרצונות שלהם היוו מרכיב מרכזי בתכנון מאפייני המעבר.
למשל:
- בחירה במגורים בעיר גדולה, אשר תאפשר התקדמות מקצועית גם לבן הזוג המצטרף, על פני יעד מרוחק בו יהיה קשה יותר לבן הזוג המצטרף למצוא תעסוקה.
- השקעת משאבים משפחתיים בהזדמנויות צמיחה לבן הזוג המצטרף, למשל לימודים.
- פשרה לגבי משך השהות.
- החלטה לקחת עזרה חיצונית עם הילדים (כאשר שעות העבודה של בן הזוג יהיו ארוכות אך ברילוקיישן לא תהיה עזרה משפחתית).
כאשר הרגשות והרצונות של בן הזוג המצטרף מהוות מרכיב מרכזי בתכנון מאפייני המעבר, יש לכך יתרון גם במובן הפרקטי וגם במובן הרגשי.
במובן הפרקטי, נוצרים תנאים בהם בן הזוג המצטרף יכול גם כן להגשים את עצמו במהלך הנסיעה, או לכל הפחות לשפר את הרגשתו בתקופה זו.
במובן הרגשי, מרגיש בן הזוג המצטרף כי הרצונות והצרכים שלו זוכים להכרה ומהווים חלק משמעותי בתכנון המעבר, ונוצרת תחושת קירבה רבה יותר בין בני הזוג.
*הבחירה בשימוש בלשון זכר הינה מטעמי נוחות, וכמובן מתייחסת לכל ההרכבים המשפחתיים.
コメント