כאשר עולה הזדמנות או מחשבה על רילוקיישן, נשאלת השאלה מתי לשתף בכך את הילדים: האם לקבל את ההחלטה כזוג ולשתף את הילדים כשההחלטה כבר התקבלה? האם לשאול לדעתם ולהתחשב בכך בקבלת ההחלטה? עד כמה תחושותיהם של הילדים סביב המעבר צריכות להוות שיקול בקבלת ההחלטה?
התשובות לשאלות אלה משתנות ממשפחה למשפחה, שכן הן קשורות לגורמים שונים: סגנון ההורות, אופן קבלת ההחלטות במשפחה, תפיסות משפחתיות לגבי תפקידם של הורים וילדים ולגבי מערכות היחסים במשפחה, כמו גם גיל הילדים.
בפוסט זה אתייחס לשני סגנונות הורות, ואציע כמה נקודות למחשבה, בתקווה שיעזרו לכם למצוא את הדרך הנכונה עבור משפחתכם.
ישנן משפחות בהן ברור שההורים הם המחליטים הבלעדיים. במשפחות אלה, ברור כי ההחלטה האם לצאת לרילוקיישן היא החלטה הורית ולא משפחתית. זוג ההורים יקבל יחד את ההחלטה האם לעבור, וישתף את הילדים לאחר שההחלטה התקבלה. סגנון הורות זה מתאים בעיקר כשהילדים קטנים.
היתרון: בהורות כזו ההורים הם המנהיגים הברורים של הבית. המסר הברור מצד ההורים, הנחרצות שלהם, יוצרים גבולות ברורים ומקנים תחושת בטחון, בעיקר עבור ילדים בגילאים צעירים.
האתגר: גם לאחר שהחלטתם לעבור, חשוב, במשפחות אלה במיוחד, לתת מקום לרגשות של הילדים לגבי ההחלטה: לעודד אותם לשתף בתחושותיהם, להקשיב, להכיל גם את הרגשות השליליים. הכרה בקושי של הילדים אינה אומרת שתשנו את החלטתכם, אך היא תעזור לילדיכם להרגיש שאתם קשובים להם ומבינים אותם, גם אם ההחלטה שקיבלתם אינה לרוחם.
אתגר נוסף: סגנון הורות זה, המתאים יותר כשהילדים קטנים, עלול להיות מורכב יותר בגיל ההתבגרות. בגיל זה מתבגרים עסוקים בגיבוש קולם הייחודי, וכאשר מתבגר מרגיש שקולו לא נשמע, שההחלטה "הונחתה עליו" מלמעלה, הוא עלול להגיב בחריפות. זאת ועוד, בגיל ההתבגרות מעברים מלכתחילה אינם פשוטים: זהו גיל בו קבוצת בני הגיל מרכזית מאוד עבור המתבגר, וניתוקו מחבריו ומהמסגרות המשמעותיות עבורו עלול להיות קשה ולגרור תגובות קשות. כאשר מתבגר חש כי הוריו אינם משתפים אותו בקבלת החלטות הוא עלול להתמרד אף יותר, ועלולים להיווצר מאבקי כוח אשר יעיבו על היחסים במשפחה. חשוב לזכור כי כשהילדים גדלים גם המשפחה משתנה, וסגנון הורות שהתאים כשהיו קטנים אולי אינו מתאים עוד. נסו לגלות יותר גמישות, ולכלול יותר את ילדיכם המתבגר בקבלת ההחלטות במשפחה.
ישנן משפחות בהן החלטות מתקבלות בצורה משותפת. החלטות רבות ייתפסו כמשפחתיות, ולא רק הוריות. במשפחות אלה משתפים את הילדים עוד בשלב ההתלבטות, כדי לקחת בחשבון את תחושותיהם לגבי המעבר. חשוב לציין כי שיתוף הילדים בהתלבטות מתאים כאשר הילדים גדולים יחסית (תחילת גיל ההתבגרות), וגם אז תלוי באופי הילדים וביכולתם להתמודד עם מעברים ועם מצבי אי וודאות.
היתרון: הילדים מרגישים שותפים, שקולם נשמע וההורים קשובים להם.
האתגר: במשפחות כאלה, חשוב כי הילדים יבינו שעל אף שרגשותיהם לגבי המעבר נלקחים בחשבון, ההחלטה הסופית אם לעבור תהיה של ההורים. ישנם נושאים שבהם ילדים אינם אמורים להחליט ולקבוע, ורילוקיישן הוא אחד מהם. גם ילדים שרגילים להיות שותפים צריכים לדעת שההחלטה הסופית אם לעבור תהיה של ההורים.
אתגר נוסף: מצד ההורים, לפעמים עלול להיות בלבול בין רצון לשתף את הילדים לבין חיפוש האישור שלהם. זכרו כי כהורים אתם מנהיגי המשפחה, ותפקידכם לא בהכרח לקבל את ההחלטה הפופולרית, אלא את ההחלטה הנכונה עבור משפחתכם.
לסיום, בפוסט זה התייחסתי לשני סגנונות הורות נפוצים. במציאות משפחות רבות מצויות אי שם באמצע. בכל מקרה, חשוב כי תעודדו את ילדיכם לשתף ברגשותיהם סביב קבלת ההחלטה לעבור. גם אם הם מביעים רגשות שליליים - חששות, פחדים, כעס, הקשיבו להם והראו להם שאתם מבינים אותם. חשוב כי לא תשללו את רגשותיהם ("מה פתאום תתגעגע לחברים? תוך חודש יהיו לך חברים חדשים ואתה בכלל לא תזכור מי הם") אלא תכילו את רגשותיהם, ותביעו אופטימיות לגבי ההמשך ואמונה בכוחם של הילדים להסתגל ("אני מבין שהמחשבה על פרידה מהחברים קשה לך. באמת קשה להיפרד מחברים ולהתחיל מחדש. אבל אתה ילד כל כך חברותי, שאני בטוח שגם במדינה החדשה תכיר במהרה חברים חדשים"). תפקידכם כהורים להוות מנהיגות חיובית, ולשדר כי גם אם בהתחלה יהיה קשה, אתם מאמינים כי המשפחה תסתגל לסביבה החדשה, והנסיעה תהיה בסופו של דבר חוויה חיובית ומצמיחה עבור המשפחה.